קול בודד בערבית: העיתונאי מוחמד דרארמה, פרסם מאמר ארוך ומנומק ובו הוא מונה את הנזקים שבהתקוממות האלימה של הפלסטינים בימים אלו, וקורא לבני עמו להפסיק עם הטרור הרצחני. מדובר בקול נדיר ודי חריג בנוף ההסתה הערבית, ויש החוששים לשלומו של העיתונאי מרמאללה שהעז להשמיע קול ביקורתי.

העיתונאי גל ברגר מרשת ב', מי שנחשב לאחד הכתבים המבינים ביותר את העולם הערבי, תרגם את המאמר והעלה אותו על נס: "אל תלכו אל המוות. פלסטין זקוקה לכם חיים… תכעסו. תתקוממו. תנהרו אל הרחובות ואל המחסומים. תחסמו את הדרכים. תצעקו. השמיעו קולכם לעולם החירש. אם לא ישמע היום, ישמע מחר. אבל אל תמותו. המולדת זקוקה לכם חיים.

"זו בושה לפלסטינים – גדולים כקטנים – לשתוק על הכיבוש. להתעסק בתועלות אישיות ולשכוח את המולדת… אך אסור שהברירה תהיה בין שתיקה לבין טירוף… היום אנו דוהרים בטירוף אחר תאוות נקמת הדם והנקמה ההרסנית. צעיר שהכיבוש דחף אותו לאבד את היכולת לחשוב יכול להיות שישלוף סכין וייצא לרחוב בחיפוש אחר סמל הכיבוש כדי להרוג בו. זה קרה, זה קורה אך זה נותר אירוע בודד. ואולם לא שכל צעירי פלסטין ירוצו אל המוות בדרך הזאת. כמה חיילים נהרגו מדקירה? כמה צעירים פלסטינים נפלו שותתי דם למול החיילים המאומנים והמצוידים בנשק?

"כשהסתיימה האינתיפאדה השנייה, התייצבנו כולנו כאיש אחד כדי לומר: טעינו כאן, טעינו שם. כאן השכל הישר נעדר, כאן נכח הרגש. איש לא העז לומר בקול רם תוך כדי האינתיפאדה מה שאמר בסופה הכואב… אבל היום עלינו להתייצב באומץ מול עצמנו ולומר את מה שאנו חייבים לומר. הפוליטיקאים חוששים לפופולאריות שלהם. ואולם אנשי הרוח המופקדים על רוח האומה – אל להם לחשוש. עליהם לזעוק בקול הרם ביותר: אנה אנו הולכים?

"אני מבין שישראל היא מדינת כיבוש גזעני. אני מבין שחייליה והמתנחלים שלה הם רוצחים וטרוריסטים שמעשיהם דוחפים לטירוף. אך עלינו לשמור על הראש במקומו ולא להתאבד. כן. מי שנושא סכין ותוקף חייל – מתאבד. משום שהחיילים המאומנים והמצוידים בנשק יהרגו אותו. בכל יום נופלים צעירים פלסטינים ואנו שותקים. מעלים על נס את מותם. עלינו להתייצב כאיש אחד ולומר: די. על המנהיגים הפוליטיים – מימין לשמאל – לעמוד ולומר: די. עליהם לאחוז ברגע הזעם הלאומי הגועש ולנתב אותו למחאה נגד הכיבוש. מחאה בלי מוות. מחאה שכולה חיים, מהפיכה, תקווה ושינוי.

"אשר לנוער הפלסטיני המיואש אשר יוצא לנקום, אני אומר לו את שאני אומר לילדיי: עליכם לצאת לרחובות ולמחות אך זהו רק סיבוב אחד מסבבי הסכסוך. בסיומו לא יסתיים הסכסוך אלא ייפתח שלב חדש. שלב הזקוק לכל אחד מאיתנו, ולא לזיכרונות המוות, הצער ושיברון הלב. פלסטין היא סוגיה בינלאומית. היא לא תוכרע בסיבוב של סכינים, פעולות הקרבה על קידוש שם אללה (פיגועי התאבדות) או במחאות והפגנות. היא תסתיים רק כאשר העולם הזה יבין שעליו להתערב ולשרטט גבולות וקווים כפי שעשה בבוסניה הרצגובינה, בקוסובו.. אדם יכול לתהות: עד מתי? ואני אומר: יום יבוא.

"עלינו לשמור על חיי בנינו. להמשיך במאבק הלאומי המנטרל את הכוח המופרז של הכובש, מחזק את נוכחותנו וצובר את הישגינו הבינלאומיים. אדם יכול לתהות: האם המאבק הקודם בדרכי שלום הביא לסיום הכיבוש? ואני אומר: האם המאבק הצבאי והמזוין עשה זאת? סוגייתנו אינה סוגיה מקומית אלא בינלאומית.. והעולם לבדו הוא שימצא לה מוצא. אך הוא לא יעשה כן אם נשתוק ולא אם נתאבד. הוא יעשה כן אם נשמור על מסלול אנושי של המאבק הלאומי שלנו.

"העולם רבותיי אינו מקבל את פיגועי הדקירה והדריסה נגד אזרחים. הוא יתנגד להם כפי שיתנגד לפעולות ההקרבה על קידוש שם אללה (פיגועי ההתאבדות). העולם שאנו חותרים לגייס אותו למען המערכה שלנו יגנה אותנו ויתרחק מאיתנו. אנו נאבד אותו ונגלה בסוף הדרך שאנו עומדים לבדנו כפי שקרה בסוף אינתיפאדת אל-אקצה".

הוא מסיים את מאמרו בקריאה לקחת אחריות: "הילדים שלנו אוחזים בסכיני המטבח בסערת רגשות… עלינו להתייצב בפניהם ולומר להם: אתם מנפצים את חייכם ואת חיינו – פלסטין זקוקה לכם חיים".

גל ברגר מציין כי למרות החלקים במאמר שעשויים לצרום לאוזניים ישראליות, בהתבוננות פלסטינית הוא ניפוץ 'טאבו' באווירה חובקת פיגועים שמצריכה הרבה מאוד אומץ כדי לצאת נגדה. המאמר פורסם באתר אל-חדת' וגם בדף הפייסבוק של האתר שיש לו קרוב לרבע מיליון לייקים. התגובות שקיבל הכותב ברשת עד כה, היו רובן אוהדות.